המהפכה מתקרבת. היא כבר כמעט כאן.
היא נשית, חשופת חזה, חסרת בושה, משולחת רסן, וגאה.
היא מתבוננת באומץ בעולם השבור, חומלת עליו ומתעלה מעליו.
המשבר הפוליטי של מערכת בחירות חמישית, המשבר הכלכלי שדופק על הדלת וכולם מפחדים לפתוח ולגלות מה הוא מביא, משבר האמון הבין מגזרי בין מגדרי, המשבר של עולם העבודה.
הכל שבור.
וזה בסדר. ככה בדיוק נראית המציאות שבה מונף דגל המהפכה.
כולם מבינים שה"מערכת" לא עובדת, או לפחות לא עובדת למטרה שלשמה היא נוצרה: להפוך את החיים שלנו לטובים יותר.
לא, זה לא עובד. אתם מסכימים?
זה עבד, זה לגמרי לגמרי עבד. לתקופה מסויימת. והסיפור שירת אותנו מאוד. אבל הוא כבר לא משרת יותר. אנשים יצרו את המערכת הזאת ואנשים יכולים לשנות אותה. ואנחנו האנשים האלה. כי למנהיגים שלנו פשוט אין מושג. השינויים הם כל כך מהירים, כל כך עומקיים ומורכבים, שאין אף אחד שמסוגל להתבונן במערכת כולה ולהבין אותה מספיק כדי להחליט מה לעשות איתה. העולם שבו יושבים אנשים למעלה ומחליטים – זה העולם הישן. והסיפור שבו אנחנו נותנים כוח פעם ב-X זמן לאנשים כדי שיקבלו את ההחלטות החשובות עבורנו – זה הסיפור הישן.
הדמוקרטיה והקפיטליזם הם לא סוף הסיפור. משהו חדש מחכה לצמוח מכאן. ונשאר להתבונן בו בפליאה, ולראות מה הוא יביא איתו.
והזמן הוא עכשיו
עכשיו – לצאת לשביתה מהתרבות שלנו.
עכשיו – לחשוב את זה מחדש.
עכשיו – להצביע בהחלטות הכלכליות שאנחנו עושים ולא רק בקלפי.
עכשיו – להזכר בזכות הטבעית שיש לנו לתת את המתנה שלנו לעולם.
עכשיו – לחזור להזדקק אחד לשניה.
עכשיו – להכיר את השכנים.
עכשיו – לקחת אחריות, ולבחור תפקיד. לי יש תפקיד, ולך יש תפקיד.
עכשיו!
~~~
הזחל כבר הופך לגולם.
מבחוץ גולם נראה כמו סתם גוש של כלום. מבפנים קורה דבר מהמופלאים ביותר שיש בטבע, שכל תא של הזחל משתנה, מתעצב, ומוצא תפקיד חדש להסתנכרן עם שאר התאים. וכשהתהליך הושלם – פרפר.
והפרפר חי, ומת, ומתארגן מחדש כדי להיות צורות חיים אחרות. אולי זחלים.
והגלגל חוזר.
והזחל כבר הופך לגולם. ואין לאף אחד מושג איך הולך להיראות הפרפר. זו התקופה המסקרנת ביותר והנוראית ביותר לחיות בה.
האבולוציה לא עובדת לינארית, היא עובדת בקפיצות. והקפיצות קורות כשהסביבה משתנה, וצורות החיים מוצאות שמשהו לא מתאים. השינוי לא קורה כי מישהו רוצה אותו, הוא קורה מעצמו, ובמהירות. מערכות שלמות בגוף משנות את ייעודן כדי להתאים את עצמן למציאות שהשתנתה. אי אפשר לתכנן את השינוי, הוא קורה מתוך אינטואיציה פראית של הטבע, של עשרות, אלפים, מיליונים של הולונים שפועלים מבלי להכיר אחד את השני אבל תופסים כיוון משותף, כמו התאים בלב שכל אחד מחליט לפעום לבד אבל מרגיש ממש בנוח ונכון להסתנכרן עם כל התאים שלידו. בלי הסנכרון הזה, לא היינו. בלי סנכרון, אין חיים.
המחאה החברתית – תנועת אוקיופיי העולמית – היתה הזדמנות כזאת לסנכרון. מיליוני אנשים בעולם יצאו לרחובות וכמהו לפתרון חדש. זה היה בוסרי, לא בשל, הפתרונות נדרשו מלמעלה (כמו שזה עובד בסיפור הישן) – ורק כשהורוחות נרגעו הסתבר שצמחה ההבנה שהפתרונות יגיעו מלמטה. מיליוני זרעים של שינוי נזרעו במוחות של מיליוני אנשים בעולם. אבל זה לא היה מספיק.
הקורונה היתה הזדמנות כזו לסנכרון. כל העולם, בבת אחת, הסתנכרן. ובסנכרון הזה היתה הזדמנות לספר לעצמנו סיפור חדש על עצמנו ועל הדרך שלנו.
ההתפטרות הגדולה היא אחד הסימנים שהוקורנה השאירה. התקשורת מרחוק היא עוד סימן. שיעורים קטנים שלמדנו שיכינו אותנו לשינוי הגדול שמגיע.
אבל זה לא היה מספיק.
משהו חדש מחכה לנבוט, סיפור חדש מחכה לספר את עצמו.
איך הוא יראה? זה אחד הדברים הכי מסקרנים לחשוב עליהם בזמנים האלה.
איך יכולה להיראות כלכלה שמקדשת חיבור?
מי הם גיבורי התרבות של הסיפור החדש? ומיהן הגיבורות?
מה המיתוסים והארכיטיפים שיכולים לשרת אותנו?
מה יכולה להיות המסגרת המארגנת של החיים שלא נסובה סביב דת או עבודה?
ואיך כולם לוקחים חלק, איך לכולם יש תפקיד, ואף אחד לא נשאר מאחור?
