פרפר עף, ובמשק כנפיו סימן לעננים להתפזר ולקרני השמש לצאת ולהאיר את הארץ.
כל פרפר היה פעם גולם.
עטוף, מכונס בעצמו, ממוגן היטב, מתמיין פנימית בתהליך שהדעת בכלל לא יכולה להכיל. אבל זה הגולם, הוא לא מכיר את הדעת, וזה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות.
כל גולם היה פעם זחל.
מתהלך מעלה לעלה, נוגס וטועם, שבע בעצמו, נהנה מהעולם. הכל עובד, הכל נעים, למה בכלל צריך להשתנות?
כל זחל היה פעם ביצה.
חסרת אונים, נתונה לחסדי העולם. חיה מהאמונה הפנימית והתת-מודעת שמשהו גדול עוד יקרה כאן.
כל ביצה היתה פעם פרפר.
והפרפר עף, ובמשק כנפיו סימן לעננים להתפזר ולקרני השמש לצאת ולהאיר את הארץ.
הכל מעגלי, הכל בר חלוף.
הכל בא אל עולם ונמוג.
וזה מפחיד, אבל אין מה לחשוש
כל שהלך עוד יחזור.
מימין בכיוון השעון: עצם של פרה שמתה, פטריות קטנטנות בתחילת חייהן, איצטרובל מתבגר, עלה קיסוסית בשיא תפארתו, ענף אורן בתחילת הדעיכה, פיסת ברזל חלודה ועלה שקמל
