העולם כיום נמצא בתהליך עיור מואץ. למעשה, כבר בשנת 2009 האחוז היחסי של תושבי העולם אשר מתגוררים בערים עבר את רף ה-50%, והמגמה רק ממשיכה להאיץ ככל שהזמן עובר. ישראל אינה יוצאת מהכלל בנושא הזה, וכיום 92% מתושבי מדינת ישראל מתגוררים בסביבה עירונית.
בתוך כך, קל לגמרי להבחין בברכות הרבות שמגמת העיור מביאה איתה: פגיעה מופחתת במרקם האקולוגי, הזדמנויות רבות יותר בפני האוכלוסייה, הקטנת אי השוויון בין המרחב העירוני לכפרי, הנגשת המשאבים, הגדלת המוביליות חברתית – וכל אלו הם רק ההתחלה. אבל אליה וקוץ בה, שכן מגמת העיור מביאה איתה גם קללה: זיהום אוויר מוגבר, אור ורעש, זינוק ביוקר המחיה, צפיפות מוגברת וחוסר במרחבים ירוקים, ואולי יותר מכל – התמוססות המרקם הקהילתי.
חשוב לומר זאת – המרקם הקהילתי הוא מה שלמעשה שעמד בבסיס הקיום האנושי משחר ימי ההיסטוריה. עוד מימינו כציידים לקטים התחברנו יחד בקבוצות קטנות של כ-150 אנשים כדי לפתור את הבעיות המקומיות שכל אינדיבידואל ומשפחה התמודדה איתה, כמו הגנה בפני חיות פרא וציד של חיות גדולות, הקמת מנגנונים חקלאיים לאספקת מזון, ויצירת מוסדות קהילתיים ששימרו את המרקם הקהילתי ודאגו לרווחתם של החלשים בחברה (כמו בתי הכנסת והגמ"חים המוטמעים היטב בתרבות היהודית). המרקם הקהילתי שהגן על כל אחד מהפרטים בחברה במשך כל כך הרבה זמן החל להיפרם עם המהפכה התעשייתית לפני כ-200 שנה, והיום כבר מדולדל וכמעט לא קיים.
סיפור עלייתה של מגמת העיור הוא גם סיפור התמוססות הקהילה – אלה בעצם שני צדדים של אותו מטבע. אבל זה לא חייב להיות כך.
אז למה הערים שלנו הן לא בעדנו?
כיום, נוצר מצב בו ערים יכולות להוות עבור בני אדם מה שכוורות מהוות עבור דבורים – מרחב קיום משותף ואולטימטיבי. בדיוק כמו שהמאפיינים השונים של הכוורת – המבנה הפיזי, ההיררכיה ה"חברתית", המיקום, ואפילו הטמפרטורה, מתאימים בדיוק לצרכיהן של הדבורים ומאפשרים להן להתקיים באופן המיטבי (הן כאינדיבידואלים והן כישות חברתית מורכבת) – כך גם צריכות הערים לענות על צרכיהם של בני האדם ושל הקהילות. אך בפועל, המצב הוא בבירור אינו כזה.
הסיבה לכך היא היסטורית: ערים גדולות לא התפתחו כדי לענות על צרכיהם של בני אדם, אלא כדי לענות על "צרכי הכלכלה". המהפכה התעשייתית שהחלה בראשית המאה ה-19, גרמה לבני האדם לעבור לערים במסות גדולות, תוך שהם מחפשים אחר תעסוקה שתוביל לתנאי חיים טובים יותר עבור משפחותיהם. עם זאת, במהרה התגלה החלום הכלכלי כחרב פיפיות: אמנם היתה תעסוקה בשפע יחסית למרחב הכפרי, אבל העובדים הוקרבו על מזבח היעילות והרווחיות של בעלי האמצעים.
אותן ערים, שהתפתחו אט אט כישויות אורגניות עצמאיות, השתמשו בתושבים/פועלים ככלי ייצור שצריכים להניע את הכלכלה התעשייתית. עקב בצד אגודל, צצו פתרונות טכניים מקיפים לאתגרי האנושות באותה התקופה: העוני והרעב כמעט ומוגרו בעולם המערבי, יש הרבה פחות מחלות ומגפות, תמותת תינוקות פחתה משמעותית.
אבל אותם הפתרונות הנקודתיים שהציעה המהפכה התעשייתית לאתגרי התקופה, הוביל ליצירתן של בעיות מורכבות נוספות שכיום אין לנו באמת את הכלים לפתור, לא ברמת הידע (מדע) ולא ברמת היישום (מדיניות): משבר האקלים, אי השוויון ההולך וגדל, מגפת הבדידות, אובדן האמון בין אוכלוסיות ובינן לבין "המערכת". הבעיות הן מורכבות יותר, גלובליות יותר, וקשורות אחת לשניה בקשרים סבוכים. את בעיות העבר, הקשורות ליחסים שבין האדם לטבע ולחוקיו – הצלחנו לפתור. הבעיות של היום קשורות בנו ובמבנים החברתיים שלנו, ונראה שבכלים שיש בידינו היום – אין לנו את היכולת להתמודד איתן.
נראה שהגיע הזמן לשינוי פרדיגמה.
"כלי האדון לעולם לא יוכלו לפרק את בית האדון"
אודרי לורד
״אי אפשר לפתור בעיה באותה רמת החשיבה שהיא נוצרה״
אלברט איינשטיין
האתגר האוניברסלי
בעבר, כאשר הבעיות איתן התמודדה האנושות היו טכניות בעיקרן, נראה היה כי אפשר לפתור אותן בעזרת מה שנקרא "פתרונות אוניברסליים". לדוגמא – החיסון לאבעבועות השחורות עזר למנוע את התפשטות המגפה לכל רחבי תבל; המכונית עזרה להניע אנשים ממקום למקום בהנתן שהיה לה דרך לנסוע בה; השיטות השונות לייצור והזרמת חשמל, התאפשרו ליישום (כמעט) ללא קשר לתנאים המקומיים.
כיום, נוצר מצב בו אנחנו מסתמכים על יכולתו של המדע למצוא לנו פתרון לכל בעיה טכנית, באופן שיהיה ניתן ליישמה בצורה אוניברסלית ובשיטה די אחידה (ע"ע החיסון לקורונה, שמעולם לא היה שאלה של "האם" ונוסח מלכתחילה כשאלה של "מתי"). המשוואה הנוכחית שכולנו מכירים ועובדים על פיה: יש בעיה ← המדע מוצא פתרון ← המדינה מאמצת אותו / השוק מצליח ליישם לו מנגנון רווחים ← הפתרון מופץ בדרך גלובאלית.
אבל אופי הבעיות שאנחנו מתמודדים איתם היום השתנה מהותית. אנחנו מתמודדות עם בעיות כלכליות, חברתיות ותודעתיות סבוכות, שאין להן פתרונות מדעיים-טכנולוגים “פשוטים”. במילים אחרות: למצוא תרופה לסרטן זה משחק ילדים יחסית לצמצום הקיטוב הפוליטי (שלא לדבר על השילוב של בעיית הקיטוב, אי השוויון, משבר האקלים ואי שוויון מגדרי ועל ההשפעות הההדיות שלהן). המנגנונים שיצרנו כאנושות לפתרון בעיות עומדים מול האתגרים המשמעותיים שלנו בחוסר אונים.
אז מה עושים? איך נראית היציאה מהמצב הזה?
התקווה נמצאת בשכונה שלכם
“חשוב גלובלית, פעל לוקאלית” רנה דובוס
אז אולי במקום למצוא פתרון לכל הבעיות בעולם, נמצא פתרון לבעיות בשכונה? את זה כבר הרבה יותר קל לפתור. בשכונה קל להקטין את פליטות הפחמן הדו חמצני, לצמצם את אי השוויון בין גברים לנשים, למגר את העוני. קל יותר לעשות את זה מ-2 סיבות:
- הסיבה המובנת מאליה – השכונה היא קטנה, וקל למצוא פתרונות בסקאלות קטנות יותר. במקום להתמודד עם כל העולם בבת אחת, בואו נתמודד שכונה אחרי שכונה, כפר אחרי כפר. כל אחד גר איפשהו, וכל אחד יכול להשפיע על המקום שהוא גר בו. ההשפעות המקומיות יצטברו להשפעה גלובלית.
- הסיבה העמוקה יותר – בקהילה אנשים רואים אחד את השניה ופוגשים אחת את השני ביומיום. וכשאנשים רואים ופוגשים אחד את השני, הם יכולים לתקשר אחד עם השני, וככה הרבה יותר קל לייצר אמון ואכפתיות. דרך אמון ואכפתיות יכולות לווצר התאגדויות, שייצרו פתרונות ששום כלכלה קפיטליסטית ושום מדינה לא יכולות לייצר בצורה טופ-דאונית, כמו שהתרגלנו.
המנגנונים ההתאגדותיים החברתיים והקהילתיים, שבאופן מסורתי היו אלו שמצאו פתרונות מקומיים לבעיות המקומיות – התמוססו ונמוגו. כעת, עלינו לפתח את הפתרונות האלה מחדש – עלינו למצוא את הדרך שתאפשר לאנשים להתארגן סביב המרחב המקומי, על מנת שנוכל לפתור את אותן הבעיות המקומיות באמצעות פתרונות מקומיים. ובשביל זה אנחנו צריכות קהילות, ובדחיפות.
הקהילה היא הכלי המשמעותי ביותר שדרכו נוכל להתאגד למנגנונים מקומיים, חזקים ויציבים שיאפשרו לנו להתנסות באופנים שונים בהתמודדות עם הבעיות שנתפסות על ידינו בעבר כמהותיות למרקם החיים היומיומי שלנו. קהילות עירוניות מעורבות יאגדו את תושבי הערים לקבוצות שייכות, יאפשרו להם השפעה מיטיבה על המרחב העירוני וייצרו אצלם תחושת משמעות שאבדה אצל רובנו זה מכבר. קהילות עירוניות חזקות ומשפיעות הן הכרח, לא פחות מזה. הן יכולות לשמש ככלי שהמנגנונים השלטוניים, המרכזי והמקומי, יוכלו לפתח ולהעצים מבלי לקחת עליו אחריות.
ועד שהמגזר הציבורי יבין את האחריות שנמצאת על כתפיו בהקשר הזה – המגזר השלישי הוא מי שחייב לצעוד קדימה ולקחת אחריות על טיפוח קהילות מקומיות, חזקות ומשפיעות. אנחנו, אני ואת ואתה, יכולים להתחבר לאנשים שסביבנו. ארוחות שבת וחג משותפות, גינות קהילתיות, מחסני כלים שיתופיים, ירידי אמנים שכונתיים, מכירות יד שניה, בנק זמן – הרעיונות אינסופיים. רק נשאר לבחור מה יהיה לי הכי כיף להשתתף בו, ולהתחיל ליצור. ככה, איש אחרי אישה, צעד צעד, נתחבר בחזרה. נבנה את הקהילות שלנו מחדש. נזכר איך מתאגדים, איך דואגים לעצמנו במרחב המקומי שלנו.
בואו, תכירו את השכנים שלכם, ותצילו את העולם.
"המאה ה-21 תוקדש לבנייתן של דרכי חיים חדשות". זיגמונט באומן
