מכירים את זה שהגעתם לגיל 30 והבנתם שהתואר הראשון לא עוזר לכם בשום דבר? שאין לכם מושג איפה בדיוק אתם רוצים לחיות? שאתם עוד לוקחים כסף מההורים (או לפחות לא מתביישים לבקש 'מתנות' או 'עזרה')? שעוד לא באמת התחלתם לחסוך לפנסיה? שאתם חושבים להשקיע את ה-20,000 שקל שבכל זאת כן יש לכם מאיזה חסכון ישן שסבא פתח ואין לכם מושג איפה? או שאולי אתם עובדים כרגע באיזושהי עבודה אבל ברור לכם לגמרי שזה רק לבינתיים וזאת ממש לא העבודה של החיים שלכם? שתכלס בכלל בא לכם לעזוב את השגרה הזאת ולטוס לאיזה כמה חודשים לפחות ולפתוח את הראש לעולם? שאתם מסתכלים מסביב ונראה כאילו כולם הסתדרו על איזה משהו ורק אצלכם הדברים לא בדיוק מתקתקים?

אז תנו לי לספר לכם שני דברים:

• אתם לא לבד, גם אם לפעמים זה נראה ככה.
• לדבר הזה שאתם חווים יש ממש הגדרה שמית. קוראים לזה "משבר רבע החיים".

המשבר הזה הוא לא רק טבעי ונפוץ, אלא שאני חושב שזה גם ממש טוב שהוא הגיע. זה אמנם עלול להיות קשה, אבל בואו ננסה לחשוב עליו מזווית אחרת, קצת פחות משברית. מוכנים?

בשלב השני, שמתחיל בערך בגיל ההתבגרות, אנחנו נמצאים בגילוי עצמי. אם עד עכשיו בחנו את מה שדומה ומחבר אותנו לאנשים מסביבנו, בשלב השני אנחנו מתחילים לחקור מה מבדיל אותנו ומייחד אותנו כאינדיבידואלים. זה שלב של ניסוי וטעייה (ותהייה, ותעייה) – לגור במקומות שונים, להסתובב עם כל מיני סוגים של אנשים, לעבוד בכל מיני עבודות, לצרוך כל מיני חומרים משני תודעה, להשתעשע בכל מיני סוגים של מערכות יחסים זוגיות. אם אתם בני 30, כמוני, זה כנראה השלב העיקרי שחוויתם בחיים שלכם בשנים האחרונות.

הנקודה שלי היא שהמשבר שאני מדבר עליו הוא הזדמנות להתנהג כמו לובסטר ולגדול לתוך השלב השלישי, מחויבות. תראו, להיכנס למחויבות זה חתיכת דבר מפחיד, עבור כולם. הרי אני עוד לא יודע מה המקום הנכון לחיות בו, מה העבודה הנכונה עבורי, כמה כסף אני צריך להפקיד לחסכונות כל חודש, איך אני יכול להתחייב עליהם לטווח ארוך?

כן, ממש ככה – מחויבות היא שלב בלתי נמנע, ולהתכחש אליו לא יעזור; נסו לחשוב אם אתם מכירים אפילו אדם אחד בן 40+ בלי שום מחויבות. ופה חשוב גם להגיד משהו: זה לגמרי בידיים שלכם לבחור לאיזה תחום בחיים אתם בוחרים להתחייב, או לפחות להתנסות במחויבות: זוגיות? תעסוקה? פרנסה? מגורים? קהילה? ילדים? התנדבות? הקמת עסק? פתיחת בלוג?

אפשר גם להתחייב לפרנסה בלי להתחייב לתעסוקה, ולהיפך. אפשר להתחייב לזוגיות ולהשאיר את כל השאר באוויר. אפשר להתחייב לקהילה מבלי להתחייב למקום מגורים. כמעט הכל נזיל. הערת צד: כדי לבחור באיזה תחום אתם אולי מוכנים למחויבות, קודם שאלו את עצמכם "באיזה טעם אני אוהב את הסנדוויץ' קקי שלי?", או במילים פחות בוטות: עם איזה מקצוע/תעסוקה/שותף-חיים/מקום מגורים/קהילה אני אהיה מוכן לסבול את כל הדברים המעצבנים והשגרתיים והמרגיזים והפחות זוהרים שנלווים אליהם?

מחויבות היא תנאי הכרחי למשמעות: מחוייבות, במילים אחרות, היא לקבוע לעצמך את הדרך שבה אתה מתכוון ללכת. להתבונן בדרך שאתה הולך בה בחיים היא מה שמעניק משמעות. בעיניי, זה כזה פשוט. אני מניח שאם תתעמקו בזה מספיק, בסוף גם תסכימו איתי (ובעצם, אשמח לשמוע אם לא). וכן, כל מחויבות היא הפיכה – אף אחד לא מחזיק אתכם עם אקדח, כי גם אם התחייבתם על משהו, זה לא אומר שככה זה הולך להיות לכל החיים. זה פשוט אומר שזה מה שהולך לקרות עכשיו ובזמן הקרוב (כלומר, בדיוק כמה זמן שתחליטו). וברגע שתחליטו שהמחייבות לא משרתת יותר את המטרות שלכם, תוכלו להמשיך למחויבות הבאה.

• 14 מחשבות, נקודות והגיגים על קהילה ויזמות
• 8 גישות לקבלת החלטות בקבוצה, קהילה או צוות
• הסיפור שלי, או: למה אני עושה מה שאני עושה?
• משבר רבע החיים הוא הזמן להתנהג כמו לובסטר
• קהילה: המטבע מתחת לפנס שהגיע הזמן להרים

למה 'או או' כשאפשר 'גם וגם'?

למעשה, השלבים לא מחליפים אחד את השני, אלא מתווספים אחד לשני ונותנים עושר גדול יותר לקיום. וזה פשוט אדיר. השלב השלישי, בו נמצאת המחויבות, רק מגדילה את טווח הגילוי העצמי שלנו ולא מקטינה אותו – כי גילוי מתוך מחויבות הוא שונה לחלוטין מגילוי עצמי שבמהלכו אתה יכול להחליט בכל רגע שזה לא מתאים ולעזוב.

חוץ מזה, להרגיש שאני מוותר על החקירה העצמית זה קצת להרגיש כאילו אני מוותר על הייחוד שלי בעולם – זה מאוד רחוק מזה. המחויבות היא בדיוק הכלי שדרכו ניתן לקבוע איך ייראה הייחוד ארוך הטווח שלכם בעולם, והדרך שלו להשפיע עליכם. אין צורך לפחד מהישארות על דרך אחת בלבד, כל עוד אתם אלו שהגדרתם אותה.

אז אם אתם בני 30+ ומרגישים שכל השאלות מהפסקה הראשונה מעסיקות גם אתכם, אז נסו לשאול את עצמכם מספר דברים:

• האם אני כבר מוכן לגדול לעבר השלב הבא, מחקירה עצמית למחויבות?
• לאיזה תחום האינטואיציה שלי אומרת שאני יכול להתחייב, לפחות לטווח הקצר (חצי שנה – שנה)?
• למה אני יכול להתחייב בטווח הארוך (10 שנים), ושזה לא ישנה כל כך את החיים שלי כפי שהם מתנהלים היום (להפקיד כסף בפנסיה/ לאמץ חיית מחמד/ לבנות תיק השקעות…?)
• ואם אנחנו מניחים שגם ככה יש כל כך הרבה דברים לא צפויים בחיים, האם לא עדיף לפחות ללכת על דרך שקבעתי לעצמי מאשר לא ללכת על שום דרך?

"You can't connect the dots looking forward; you can only connect them looking backwards. So you have to trust that the dots will somehow connect in your future. You have to trust in something – your gut, destiny, life, karma, whatever." Steve Jobs