הפיזיקאי ליאו סילארד הודיע פעם לידידו הנס בתה שבדעתו לכתוב יומן: ״אינני מתכוון לפרסם אותו. אני רוצה רק לתעד את העובדות לידיעתו של אלוהים". ״אינך חושב שאלוהים יודע את העובדות?״ שאל בתה. ״כן,״ השיב סילארד, ״הוא יודע את העובדות, אבל הוא לא יודע את הגרסה האת של העובדות.״
הנס כריסטיאן פון באייר, אילוף האטום
פרולוג
המוני מיתוסים סופרו לאורך ההיסטוריה האנושית על היקום והעולם, על העצים, החיות והאדם, כדי להסביר כיצד הם הפכו להיות למה שהפכו, או כיצד דברים נעשו מה שהם. שני המיתוסים ששרדו בעולם המערבי הם מיתוס הבריאה – הגורס שאלוהים ברא את הכל וקבע לו ייעוד, והמיתוס המדעי, אשר דוגל בתיאוריית המפץ הגדול שמסבירה את התפתחות היקום ובתורת האבולוציה שמסבירה את התפתחות החיים. (הערת שוליים: אני מקווה שאף אחד לא נעלב כשקראתי לסיפור הקיום שלו ׳מיתוס׳, בקרוב הכל יתבהר.)
הרשו לי לספר לכם את הסיפור שלי. כי כמו בכל סיפור, הדרך הנכונה לקרוא בו היא לזנוח רק לכמה דקות את כל מה שאתם מאמינים ויודעים שנכון ואמיתי; תחיו את הסיפור כאילו זו ההיסטוריה עצמה שמתרחשת לנגד עיניכם. נסו להיזכר בעצמכם, כשאתם שומעים או קוראים סיפור כילדים, מדמיינים את העלילה כאילו הייתה מאורע במציאות עצמה. אם אתם מרגישים שבינתיים איבדתם את כושר הדמיון שהיה לכם כילדים, אפשר להתייחס אליו כמו אל אגדת עם של תרבות עתיקה, כמו כזאת שהייתם מוצאים בסיפורים על בודהה או באגדת זן כלשהי. רק כך ייתכן ותמצאו אותו כמועיל וכמרחיב תודעה, וזו המטרה האולטימטיבית של כל סיפור.
כשתסיימו לקרוא אותו ולהפוך בו בדמיונכם, תוכלו לחזור לחיות את חייכם כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא קראתם אותו מעולם. אחרי הכל, זה מה שקורה עם מרבית הסיפורים.
או שלא?
בואו נתחיל…
היה היה פעם…
היה היה פעם… כלום. כלום ושום דבר, כלום בכל רגע נתון. מרוב שלא היה כלום, הזמן לא חלף ולא התקדם, שנייה לא רדפה שנייה. וזה לא שהזמן עצר מלכת או משהו כזה כן?, הוא פשוט לא היה קיים. הכלומיות הזאת, הקיפה את הכל, וזה לא היה לה קשה כי היה רק כלום וכלום זה דבר שקל להקיף. או שלא? בכל אופן…
פתאום, ברגע אחד, פתאום היה משהו. ולא סתם משהו: פתאום היה הכל. כלום נעלם, ואת מקומו תפס הכל, כל מה שקיים. והזמן החל לפעום. כך וכך (אלפי? מיליארדי?) שנים אחר כך, והנה אנחנו כאן. לא מעניין במיוחד, אני יודע, אבל כנראה שזה המכנה המשותף הנמוך ביותר לכל סיפורי הבריאה. אחרי ככלות הכל, נקודה של הסכמה. אבל מה קרה בין לבין? כמובן שלכל תרבות יש את הסיפור שלה, אבל מה קרה באמת? את זה אני לא יודע. אבל תנו לי לספר לכם על זה סיפור. סיפור על סיפורים.
מטא-סיפור
הסיפור שלי נפתח בטענה המוזרה: הכל זה רק סיפור. כל פיסת מידע שסיפרו לכם אי פעם או שאתם סיפרתם לאחרים, כל מאמר שקראתם בספרי ההיסטוריה או בעיתון, כל תורה שסיפרו לכם הוריכם וחבריכם וכל שאר האנשים שהכרתם, כל עובדה שאתם תופסים כאמת גמורה – אלו הם סיפורים, מיתוסים. המיתולוגיה המדעית, ההיסטורית והקוסמית מורכבות ממיתוסים באותו אופן שהמיתולוגיה היוונית, ההודית והנוצרית מורכבות מהם (ומקווה שאני לא מעליב אף קורא או קוראת, מכאן או מכאן). מתוך הכלל הזה, שתקף רק בסיפור שלי כמובן, ולא קשור בכלל למציאות – לא יוצאות תיאוריות מדעיות, בטח ובטח לא סיקורים עיתונאיים, ׳צמודים למציאות׳ או ׳מבוססי עובדות׳ ככל שיהיו.
המיתוס של ניוטון
אנסה להשתמש בדוגמה של מיתוס מוצלח במיוחד כדי להסביר למה אני מתכוון: בוודאי שמעתם את הסיפור המוכר שפרסם לראשונה הפיזיקאי אייזיק ניוטון, לפיו בין כל שני אובייקטים בעולם פועל כוח מופלא ובלתי נראה המושך אותם האחד לשני – כוח המשיכה. כל כך עוצמתי ומסתורי הוא הכוח עליו מספר ניוטון, עד שעולמות שלמים מושפעים ממנו, ולמעשה תלויים בו: לולא היה קיים כוח המשיכה, הכדור שלנו היה מזמן משוטט לבדו בחלל העצום, הרחק הרחק מהשמש המחממת אותנו, וחיים לא היו מצליחים להתפתח על פניו. יתרה מכך: כדור הארץ, הירח, השמש ושאר הגופים שבשמיים מעולם לא היו נוצרים אם כוח הכבידה לא היה מתקיים. אבל בואו נכיר שניה בעובדה שכל מדען יסכים עליה: גם חוק הכבידה של ניוטון היא מיתוס. למרות שהסיפור של ניוטון, כמו כל סיפור במיתולוגיה המדעית, מגבה את עצמו בניסוחים מתמטיים, אותיות באנגלית וביוונית וכינויים אפופי מסתורין כמו ״מסה גרביטציונית״, ״חשבון אינפיניטסימלי״ ו-״מסילות אליפטיות-הליוצנטריות״ (שאותם מבינים רק כוהני המדע דוברי ״שפת הקודש המדעית״) – הוא עדיין "רק" סיפור.
אבל וחלקכם בטח עלולים להתרעם על כך, אם החוקים האלה מתארים באמת את המציאות – אזי שהם לא סיפור, הם עובדות! בזכות חוק הכבידה האוניברסלי של ניוטון ניתן לחזות בדיוק מדהים את מיקומם בחלל של כדור הארץ, כוכבי שביט, חלליות וכל עצם אחר מאות (לעיתים אף אלפי שנים בעתיד! במשך 200 השנים האחרונות, נערכו מיליוני תצפיות ברחבי העולם שהראו שהחוק הזה מתקיים תמיד, ללא יוצא מן הכלל!
מה, לא? לא. או לפחות לא בדיוק. ראשית, החוק מתאר את התנהגות הגופים במעין מציאות אידאלית ומנותקת, כאילו קיימים בעולם שני אובייקטים בלבד. אבל למעשה כל חלקיק אבק הוא אובייקט, כל פיסת מתכת, כל סלע. זה השלב הראשון שבו מתנתק הסיפור מהמציאות: כדי שנוכל להשתמש בסיפור לטובתנו עלינו להתעלם בקלילות ממיליארדי פרמטרים שמשפיעים עליו ולהשתמש בהערכה מושכלת. ברוב הזמן, ההערכה הזו באמת מספיקה לנו ומדויקת מספיק למטרות פרקטיות, אך אל לנו לשכוח שזו הערכה בלבד. אפילו עבור שלושה גופים בלבד (כמו השמש, הירח וכדור הארץ) הבעיה נפתרה רק לאחרונה, ובעיות של ארבעה גופים או יותר נותרו עדיין רחוקות מפתרון.
שנית, מיתוס הכבידה של ניוטון באמת מצליח להסביר הרבה דברים, אבל הוא יוצר תחזיות מוצלחות (יחסית) רק בקני מידה מסוימים; באחרים, כמו למשל מהירויות גבוהות (הקרובות למהירות האור), קני מידה קטנים מאוד (הכוחות השולטים בתוך האטום) או גדולים מאוד (בהתקרבות לחור שחור), חוקי ניוטון כבר לא מצליחים לתאר את המציאות כראוי. תורת היחסות הכללית של איינשטיין שפורסמה בשנת 1916 ומכניקת הקוונטים שגיבש ורנר הייזנברג בשנות ה-20 מספרות סיפורים שונים לגמרי: סיפורים הזויים על מרחב שמתקפל, על חלקיקים שקיימים בשני מקומות בו זמנים, ועל אלוהים שמשחק בקוביות (וזו רק ההתחלה). שתי התורות הללו (תורת הקוואנטים ותורת היחסות) מספרות סיפורים שונים לחלוטין, ולמעשה סותרות אחת את השניה, אך כיום מקובל להתייחס אליהן כתקפות יותר (כמתארות את המציאות טוב יותר) מאשר תורת הכבידה של ניוטון. מעניין לראות איך ככל שהזמן עובר הסיפורים הופכים להיות פחות מתקבלים על הדעת: מסיפור על עצמים שנופלים כולם מטה כי העולם שטוח (הגיוני למדיי), דרך סיפור על כוחות משיכה מסתוריים ובלתי מוסברים (קצת פחות) , עד לסיפור על קוורקים צבעוניים ומרחב-זמן שמתכווץ ומתרחב.
שלישית, הסיפור של ניוטון, כמו כל סיפור, נתון למגבלות של השפה האנושית. השפה היא כלי מופלא שהאנושות פיתחה, כלי שמאפשר לנו להעביר מסרים מורכבים באמצעות ייצוגים גרפיים או ווקאליים (קוליים) בפשטות מדהימה. המהפכה הלשונית, שהחלה לפני כ-50,000 שנים, (הערת שוליים: המעבר לשימוש בשפה הוא תהליך שנמשך לאורך שנים רבות, בין אלפים לעשרות אלפי שנים, וגם מועד תחילתו הוא הערכה גסה בלבד) הייתה קפיצת מדרגה טכנולוגית (הערת שוליים: המילה טכנולוגיה במובנה הרחב, כפי שאני משתמש בה כאן, מוגדרת כהגדרה הלקוחה מתוך הספר ׳טכנומסטיקה׳ של עידו הרטוגזון) משמעותית מאוד בתולדות המין האנושי.
כל כך משמעותית ויעילה היא השפה, שהפכה להיות חלק מובנה ובלתי מובחן בדרך החשיבה והתודעה שלנו: כיום, כבר איננו יכולים להעלות בדעתנו תפיסה או חשיבה שאינן תלויות בסיפורים ומטאפורות, מנותקות מעולם הייצוגים של השפה. אך השפה, לם כל יתרונותיה, מגיעה גם היא עם מערך מגבלות משל עצמה: השפה כופה עלינו להכניס דברים לתוך מסגרות ברורות ומגבילות של אובייקטים, היא יכולה להעביר רק ייצוגים של דברים, והיא חלק כל כך טבעי מאיתנו שהיא גם משכיחה מאיתנו בקלות ששום דבר שנאמר בשפה, לא יכול להיות אמיתי באמת, כי מעצם ההגדרה ואופן הפעולה של השפה, המידע שיכול לעבור דרכה הוא רק ייצוג של האמת, תמונת מראה חיוורת של המציאות.
אבני הבניין של השפה הם המילים, שמצטרפות למשפטים, שמצטרפים לפסקאות. אבל החלק השלם, הקוהרנטי, שבלעדיו השפה היא חסרת משמעות למעשה, הוא הסיפור. גם סיפור מדעי כמו זה של ניוטון, סיפור אשר נתמך בתצפיות ומדידות ומצליח לתאר את המציאות במידה מסויימת, ממשיך להיות נתון לאותן מגבלות שכל סיפור בשפה אנושית נתון להן.
כעת, אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם שהסיפור של כוח המשיכה, על אף שהוא סיפור מוצלח מאוד בסטנדרטים מדעיים, הוא עדיין סיפור שסיפרנו לעצמנו (או שמדענים סיפרו לנו) במשך מאות שנים, שהוחלף כעת בסיפורים מדעיים חדשים וסותרים (מכניקת הקוואנטים ותורת היחסות), שגם הם בתורם צפויים להיות מוחלפים בסיפורים כוללים יותר, צמודים יותר לעובדות ומתארים טוב יותר את המציאות. אך כולם הם עדיין סיפורים לכל דבר, הנתונים למגבלות של סיפורים.
כוחו של סיפור
במשך אלפי שנים כוחו של סיפור נמדד אך ורק במידת תפוצתו: אם ההורים, השכנים, המורים והשליטים שלך סיפרו לך סיפור על בריאת העולם, על הכוחות השולטים בו ועל הדבר הנכון לעשותו בכל מצב – זה היה בהכרח הסיפור הנכון מבחינתך, הסיפור אותו גילמת (הערת שוליים: לגלם סיפור משמעו לחיות את חייך, לבחור את מעשיך כאילו הסיפור הזה הוא נכון ומתאר את המציאות האובייקטיבית) בכל יום מחייך. הסיפורים אז התפשטו בצורה היררכית – הסיפור אותו אימץ המלך כ״נכון״ או ״אמיתי״ היה הסיפור אותו גילמו יועציו ושריו, השליטים המקומיים, ואז גם הוריך, מוריך ואתה עצמך.
פשוט לא הייתה ברירה אחרת – אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו שקיים סיפור אחר (ואלה שניסו להעלות על דעתם סיפור אחר, מצאו את עצמם במהרה מחוסרי דעת להעלות עליה סיפורים). למעשה, עקרון ההתפשטות ההיררכית של סיפורים החל להתקיים רק לאחר המהפכה החקלאית, אז נוצרו מבנים אנושיים היררכיים, רחבים ומורכבים. לפני כן, בתרבות הלקטית, לכל שבט היה את הסיפור שלו אותו גילם בצורה אחרת, ואף לקט לא חשב לעצמו שהסיפור של השבט שלו הוא הסיפור הנכון ושכל השבטים השכנים ביער חייבים לגלם את אותו סיפור. אין זה משנה מה היה תוכנו של הסיפור, שכן הברירה שבידיך הייתה להאמין לסיפור, לגלם אותו ולהעביר אותו הלאה – או למות (אם באופן מידי על ידי סקילה ואם בעתיד של נידוי מהחברה).
המהפכה המדעית שהחלה לפני כ-500 שנה הביאה עימה מטא-סיפור חדש ומיוחד, את השיטה המדעית. השיטה המדעית הייתה כה חדשנית ומיוחדת מכיוון שלא היה בה איזשהו סיפור, שאותו ניסתה להסביר ולתאר את המציאות ככל הסיפורים שהיו לפניו, אלא היו בה מערך של עקרונות הנוגע לסיפור סיפורים. אחד העקרונות המרכזיים העומד בבסיס התורה המדעית הוא שטיבו של סיפור (בז׳רגון המדעי סיפור נקרא ׳תיאוריה׳) לא נמדד במידת תפוצתו או במספר האנשים המאמינים בו, אלא במידת יכולתו לחזות התרחשויות במציאות ובמידת התאמתו למארג הסיפורים הקיים שנוצר לפי אותם עקרונות. הסיפור החדש של השיטה המדעית הוכיח את עצמו כסיפור בעל כוחות אדירים: אוסף הסיפורים שנוצר לפי עקרונות השיטה העניק לחסידי השפה כוח ליצור טכנולוגיות שהשפיעו באופן מידי על אורך ואיכות חייהם של אנשים, והם בתורם גם הלכו והתפשטו במהירות אדירה והשתלטו על פני כל הארץ.
ובכן, המדע אכן מספר סיפורים מרתקים על חפצים ועל החיים, על בני האדם וחיות, על כלכלה ועל יסודות הקיום והיקום. ולא רק שהסיפורים הללו כל כך מרתקים ושובים את הדמיון, הם גם עוזרים לנו לייצר טכנולוגיות המשפרות את חיינו, יתרון חסר תקדים בהשוואה לשאר הסיפורים שסופרו אי פעם. אבל במדע קיים גם חסרון מובנה: המדע מספר סיפורים אך ורק על מה שקיים, ולא על מה שצריך להיות. איך עלינו להתנהג? מה המעשה שנכון לעשותו? כיצד עלינו לחיות את חיינו? איך מבדילים טוב מרע? מהי חברה אנושית מתוקנת – חברת מופת?
מעולם לא הייתה (ולא תהיה) לאף מדען תשובה מבוססת מדעית לשאלות האלה, ואני חושב שאפשר להסכים שאלו שאלות די בסיסיות שמשפיעות לכולנו מהותית על היומיום. אז אם המדע לא יכול לעזור, מה יכול?
כוחו של סיפור
בואו נתחיל בלהסכים על נקודת מוצא משותפת. אקסיומה שכזאת. נגיד: המטרה הקולקטיבית של המין האנושי היא להקטין סבל גופני, נפשי ורוחני ולהגדיל את הרווחה ואת איכות חייהם של כמה שיותר אנשים. אפשר להסכים על זה נכון? קול. עכשיו רק נשאר לחקור – (1) מה הם הדברים האלה שמקטינים סבל, ו-(2), להפיץ זאת ברחבי האנושות.
וכאן אנחנו נתקלים בבעיה. כי מה שאנחנו מגלים, זה שאחרי שעוברים את המשוכה הראשונה של מיגור רעב ומחלות, אין תשובה אחידה ל-כיצד מקטינים סבל. מעבר לכך, גם אם הייתה תשובה, אין לנו מנגנונים להפצת הבשורה הזאת בקלות. עם הזמן, אנחנו מגלים שהעולם הופך למורכב יותר, וכך האתגרים שעימם אנחנו נאלצים להתמודד. את האתגרים המורכבים האלה (שבסופו של דבר יוצרים סבל ופוגעים ברווחה האנושית), לשלטון הריכוזי של מדינות אין יכולת לנהל. שלא לדבר על זה שנכשלנו עד עכשיו בלייצר ממשלה עולמית, ונראה שככל שהזמן עובר, אנחנו יותר מתרחקים משם.
אז מה עושים? כאן הגיע הזמן להתחיל לדבר על קהילות. קהילות הן צורת התאגדות אנושית שצומחת מלמטה למעלה ויכולה לעזור לנו לספר סיפורים מקומיים חדשים, ולייצר טקטיקות מקומיות שבסופו של דבר יתגבשו לאסטרטגיה שאיתה האנושות תתמודד, אל מול אותם אתגרים מטורפים שעומדים לפתחה.
למצוא פתרונות קטנים ומקומיים, זאת הדרך להתקדם קדימה. קהילות הן מה שיאפשר לדבר הזה לקרות. אז כדאי שנתחיל, ממש עכשיו, וממש כאן, עם מה שסביבנו.
וזאת הסיפור למה אני עושה את מה שאני עושה.
